וקווי ה'

פעם פגשתי את מלחין־הנשמה הליטאי ר’ הלל פלאי הי”ו, שאת לחניו אני מעריך מאוד. ר’ הלל ביקש שאנגן לו משהו.
לקחתי את הגיטרה, והתחלתי לנגן את הניגון הזה, ניגון ‘וקווי השם יחליפו כח’. ר’ הלל הקשיב בדומייה.
כשהנחתי את הגיטרה, ר’ הלל פנה אליי ואמר: “ר’ מרדכי, השיר נפלא, אבל יש לי תמיהה: הרי הפסוק ‘וקווי השם יחליפו כח’ הוא פסוק אופטימי. פסוק של שמחה. פסוק שמבטא את האושר שנפל בחלקם של מי שזכו להיות מאלה שמקווים לה’ ושמים עליו את יהבם. שיר כזה אמור להיות קצבי ושמח יותר. אז מדוע נתת לפסוק הזה לחן איטי?”…
חשבתי מעט, ואז עניתי: ר’ הלל, אתה אולי שומע כאן שמחה, אבל אני שומע כאן הרבה יותר תקווה, של תפילה. וכי ראית מישהו שכבר זכה להעלות־אבר כנשרים, לעוף ולא ליגע? ראית אחד מקוֹוֵי השם שכבר רוקד ברחובות מרוב חדווה ושמחה?
אלא, אמרתי לר’ הלל, הפסוק הזה, בעיניי הוא פסוק של תפילה: קווי השם פונים לבוראם ומבקשים: ‘אנחנו משתדלים לקוות לך בכל עת. אנא, עשה כבר שנחליף כח, נעלה אבר כנשרים, נעוף ולא ניגע.
לאחר שר’ הלל שמע ממני את ההסבר, הוא חייך ואמר לי: ‘רואים, ר’ מרדכי, שאתה ברסלבע’ר…’
לא יכולתי לקבל מחמאה גדולה מזו…
חלפו מספר חודשים.
זאבי פריד, מי שמלווה את המסע המוזיקלי המופלא שהבשיל באלבום שבידכם, שמע את השיר, ואמר לי שהוא שומע בניגון הזה מוטיבים של שמחה, אבל לדעתו זה לא מספיק. צריך לשנות מעט, להגביר את הקצב, להבליט יותר את השמחה.
האמת? היססתי מאוד. חששתי שאם השיר יעובד ויהפוך לקצבי – הוא יאבד את המשמעות שביקשתי לתת לו. תיעלם ממנו הכמיהה, הציפייה, התקווה.
אבל זאבי התעקש. וכשזאבי מתעקש – קשה לעמוד בפניו. הרי הוא בעל הניסיון. ‘אתה לא שר לעצמך, אמר לי זאבי, ‘אתה צריך לדאוג שכולם יתחברו לניגון’.
אז בסוף, כמו שני יהודים טובים שמתווכחים, סיכמנו על פשרה. לא קצב מהיר, לא קצב איטי. משהו באמצע.
וגם – השיר זכה שזאבי עצמו ישיר בו סולו…
והתוצאה – יצאה מושלמת.
התוצר הסופי הוא שילוב מופלא בין שתי תפיסות עולם. מיזוג נהדר שמספר גם את סיפורה של השמחה, וגם את סיפורה של התקווה.
תקווה שמסתתרת בתוך השמחה; שמחה שמבצבצת ממסתורי התקווה.