מקדש מלך

זהו שיר שכולו געגועים לירושלים, פלטרין של מלך.
בשיר הזה אני שוטח מונולוג אישי נרגש ואינטימי בפני ירושלים. אני, בן לדורות של יהודים שהתפללו וייחלו לבניינה, לתקומתה – עומד בפניה בדמעות ומספר לה כמה היא חשובה עבורי, עבור כל בני העם היהודי. כמה היא נטועה עמוק בליבנו כעיר מלוכה, כמקור לכמיהה של יהודים בכל הדורות.
אני פוגש את ירושלים עצובה על אלפיים שנות גלותה, מצפָּה בעיניים כלות לגאולתה השלמה, לחזרתה המלאה לתפארתה ולקדושתה. אני פונה אליה כמו בן המנסה לנחם את אִמו, מנסה לפייס אותה. לדבר על ליבה. לומר לה: 'ירושלים אהובתנו, די כבר. קומי. קומי צאי מתוך ההפֵכה. חִזרי להיות ירושלים שלנו היפה, משוש לכל הארץ. ברוח מילותיו של רבי שלמה אלקבץ, אני פונה לירושלים שלנו ואומר לה: 'רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. קומי. התרוממי. התגלי. צאי כבר מהחושך. אל תבושי ואל תכלמי'.
במונולוג האישי שלי לירושלים, אני אומר לעיר אהבתנו: ברגע שתקומי מעמק הבכא – הקדוש ברוך הוא, הבוחר בירושלים, יחמול עלייך. הוא, שמכל הערים בעולם איווָה את משכנו דווקא בך – ירעיף עלייך מאוצר החמלה הבלתי נדלה שלו, ויחזיר אותך ליופייך האמיתי, לתפארתך. ואז, כל העולם כולו יראה ויבין למה את – רק את ודווקא את – נבחרת לספר את היופי והזיו של מלכותו יתברך.
הרבה ערים יפות יש בעולם, אבל את, ירושלים שלנו – את עלית על כולנה. הרבה כלות ישנן בכל מקום, אבל את הכלה הכי מיוחדת. הכי מובחרת. עיר מלוכה, מקדש מלך. אז בואי נתפייס כבר, נרקוד לכבודך, נחגוג את תפארתך, עיר המלוכה האהובה, ונצדיע להַדָרֵךְ.
אנו מבינים, אני אומר לירושלים שלנו, שאת מחכה לבנייך. אנו יודעים שאת מצפה כל כך לעם שלך המיוחד – שיחזור להכיר בתפארתך ולחכות לגאולתך. את רוצה שנתגעגע אלייך, שנפייס אותך, שנשיר לך שירים של נוסטלגיה מתוקה, שירים של געגוע.
את לא רוצה להישכח. את מייחלת כל כך שנזכור את גדולתך, שנקשיב לסיפורך, שנתחבר לכאבך – שהוא גם הכאב שלנו. אז בואי, ירושלים: נכאב יחד, נתגעגע יחד – ובסוף גם ניגָאֵל יחד.
אז הנה, ירושלים תפארתנו, אנחנו איתך בכאבךְ, איתך בציפייתךְ, איתך בגעגועייךְ. קומי, קומי כבר, צאי מאפלה לאורה, ותוציאי כבר גם אותנו מתוך עמק הבכא.
הלוואי.