גלוי וידוע

זהו ניגון של מונולוג עם כנות עמוקה, מרירה ואופטימית, של האדם המוֹעד, הכושל מדי פעם, שוב ושוב, מול היצר הרע המסית אותו.
זהו ניגון שיוצא מתהומות נפשו, מעומק נשמתו של היהודי שרוצה כל כך לקיים את רצון ה' בשלמות, אבל פה ושם קורה שהוא נכשל. ואז, אחרי המעידה, הוא פונה ליוצרו בניגון של געגוע ורצון לחזור לחיק הקדושה בשלמוּת, לנקות את עצמו מחטאיו ולהמשיך להיות יהודי טוב.
'אוי', פונה היהודי לאלוקיו, 'רק אתה מכיר את נפשי; רק אתה יכול לדעת כמה אני רוצה אותך בלב שלי פנימה. כמה אני רוצה להיות יהודי טוב. אתה בראת את היצר הרע כדי לנסות אותי – ורק אתה יודע את עוצמתו, את המאמצים הגדולים שהוא משקיע כדי להפיל אותי. הרי לשם כך בראת אותו'.
ואוי, אלוקים שבשמים, תראה כמה היצר הזה, השְֹאוֹר שבעיסת־הלב שלנו, מצליח לשבש אותי, לבלבל את דעתי; אוי, כמה הכוח הדמיוני הזה, שכל המציאות האמיתית שלו היא בקושי חוט של שערה מיקרוסקופית, כדברי חז"ל – נדמה עליי לפעמים כמו הר ענק, ומצליח לכבוש אותי לרגעים מסוימים, להשתלט עליי ולגרום לי לשכוח מי אני, ומה כוחי ורצוני האמיתי'.
רצוננו, הֵיילִיגֶער בַּאשֶׁעפֶער, לעשות רצונך. רק את רצונך. בפנים, עמוק בלב, אנחנו שלך ורק שלך. רוצים רק את מה שאתה רוצה. אבל מה לעשות, היצר הרע הזה, השֹאוֹר שמשתלט על העיסה, עובד קשה כל כך כדי להסיט אותנו מדרך הישר.
אז עכשיו, ריבונו של עולם, אני מתייצב בפניך ברגע של אמת ומגלה בפניך את צפונות ליבי, את מסתורי נפשי. אני רוצה לצעוק לך מכל הלב, לשיר לך את כל מה שיושב לי על הלב. להזכיר לעצמי שוב ושוב עד כמה הנשמה שלי רוצה אותך; עד כמה הישות האמיתית שלי, האני הפנימי שלי – הוא כולו שלך.
רק שלך… לא מוותר, לא מתייאש… אני תמיד אהיה שלך.
טַאטֶע, כל־כך כואב לי שאני נופל מדי פעם. אבל כל עוד שזה כואב לי – אני מלא תקווה.
רְצוֹנֵנוּ. לַעַשוֹת רְצוֹנֶךָ.