ניגון גוטליב

הניגון הזה הוא ניגון סתם; סתם ניגון.
ניגון שמח.
ניגון מרנין.
ניגון שעושה טוב בלב.
אבל סתם ניגון.
מאי־משמע סתם ניגון?
לפעמים אתה הולך ברחוב, עסוק בעיסוקיך, ומתוך הלב שלך, דרך הפה שלך, יוצאים לך צלילים שמחים. והצלילים הופכים לתנועות, והתנועות הופכות לשיר שלם. שיר שלם שנולד סתם. כי אתה שמח, בלי כוונה מיוחדת ובלי סיבה נראית לעין. סתם, כי שמח לך בלב, בלי להתאמץ למה ומדוע. יהודי צריך לשמוח תמיד, והוא שמח תמיד, חוץ מהזמן שבו עצוב לו. וכשלא עצוב לו – הוא שמח. כלום חסרות סיבות לשמוח?!
הוא שמח כי הוא יהודי. הוא שמח כי הוא אוהב את בוראו. ואוהב את החיים. ואוהב להיות יהודי. המסר הזה נשמע לכם פשטני מדי, או מופשט מכדי להתלבש במילים? נכון! לכן הניגון הזה הוא ניגון ללא מילים. ניגון מעצם הנשמה!
בניגון הזה, יש קצת מכל העולמות: קצת קרליבך, קצת ברסלב, קצת חסידי־כללי. מין תרכובת שיוצרת שמחה ספונטנית ופשוטה שזורמת החוצה. המזיגה הזאת ממלאת את כל כולי, ואת המזיגה הזו אני רוצה לחלוק אִתכם. אוֹהוֹ הוֹ, הוֹ, אוֹי אוֹי אוֹי… אַ אִיד דַארְף שְׁטֶענְדִיג פְרֵיילַאךְ זַיין! סתם פְרֵיילַאךְ זַיין! (יהודי צריך תמיד להיות שמח! סתם להיות שמח!)… אז הגביהו את הווליום, הרימו את הרגליים – ותתחילו לשמוח!